גזר דין בתיק ת"ד 3461-09-11

מבוא

1.                 הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות הבאות:

גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז-1977 בצירוף סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1951,

גרם נזק לאדם ורכוש - עבירה לפי תקנה 21(ב9(2) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 יחד עם סעיף 68 לפקודת התעבורה,

נהיגה ברשלנות - עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה,

נהיגה במהירות מופרזת - עבירה לפי תקנה 54(ה) לתקנות התעבורה,

עקיפה מסוכנת - עבירה לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה

ונהיגה ללא ביטוח - עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל-1970. 

2.                 התאונה ארעה בשעות הצהריים, עת הנאשם נסע בדרך רמאללה בנתיב הימני. המהירות המקסימאלית המותרת בכביש זה היא 60 קמ"ש, לפני הנאשם נסע רכב פרטי ובנתיב השמאלי אוטובוס, הנאשם ביקש לעקוף את הרכב שלפניו, או שהופתע מבלימתו וסטה מנתיבו שמאלה, התנגש קלות באוטובוס, איבד שליטה, רכבו עלה על תלולית עפר שהפרידה בין הנתיבים, רכב הנאשם התרומם באוויר ונחת על גג רכב שנסע בנתיב הנגדי לכיוון נסיעת הנאשם. ברכב נסעה משפחה (אב, אם שני ילדיהם וסבתם), פגיעת הנאשם ברכב המעורב הביאה למותה של האם ולפציעתם של שלושת הנוסעים ברכב המעורב, האב נפצע קשה (פגיעה רב מערכתית הכוללת שברים בצלעות ובגולגולת, הוא נזקק לניתוח ושיקום ארוך ונותר חירש), שני הילדים נפגעו באורח קל, אולם לבת הקטנה נגרמו נזקים נפשיים, כעולה מעדותו של הבן בפני.  

3.                 כפי שקבעתי בהכרעת הדין, אחריותו של הנאשם לקרות התאונה הקטלנית ברורה ונובעת מנהיגתו במהירות העולה על המותר, כשהוא אינו שומר מרחק עצירה מספיק מהרכב שלפניו או מבחירתו לעקוף את הרכב שלפניו כאשר בנתיב המקביל נוסע אוטובוס. מחדלי הנאשם הביא אותו לאובדן שליטה על הרכב, בעת שסטה שמאלה מנתיבו. אף נהג מהנהגים המעורבים, לא נהג האוטובוס ובוודאי שלא נהג הרכב המעורב בנתיב הנגדי היו אחראים או תרמו חלק כלשהו לקרות התאונה, גם תלולית העפר שהוצבה בין נתיבי הנסיעה לא היה בה כדי להוות "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי בין מחדלי הנאשם וקרות התאונה הקטלנית.

ההלכה המנחה בדבר העונש הראוי למי שגרם למותו של אדם בנהיגתו הרשלנית

4.      לאחר שהכרעתי כי הנאשם התרשל בנהיגתו, נותר עתה לקבוע את עונשו -  מלאכה קשה אף יותר ממלאכת הכרעת הדין. יפים לענין זה דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ב רע"פ 548/05 מאירה לוין , וכך אמרה:

"אין לכחד כי קיים קושי פנימי אמיתי לגזור את דינו של אדם, שהוא ביסודו ישר דרך ובר לבב, למאסר מאחורי סורג ובריח. עם זאת נראה כי בית המשפט לא יצא ידי אחריותו ומחויבותו לחברה אם יסטה מקו ההחמרה בענישה, הנדרש בתאונות קטלניות, במקרה שנסיבותיו האמיתיות אינן חריגות. שחיקתה של מדיניות הענישה המחמירה סופה שתפגע פגיעה קשה במאמציה של החברה הישראלית להתמודד בדרך יעילה עם המוות בדרכים. היא תגרע מתפקידה המרכזי של מערכת בתי המשפט בקביעת אמות מידה להתנהגות הציבור בנהיגה בדרכים, ובחינוך להחדרת ערכים חשובים בתחום זה."

5.      סעיף  64 לפקודת התעבורה תשכ"א-1961 קובע עונש מינימאלי של 6 חודשים ועונש מקסימאלי של 3 שנים.

"... דרך המלך במקרים בהם עסקינן היא הענישה במאסר בפועל". (דברי השופט רובינשטיין בע"פ 783/07   חאלד עתאבה) ורק במקרים חריגים יש לשקול המרתו בעבודות שירות ( רע"פ 4261/04 יעקב פארין) .

ב רע"פ 2842/96 ויקטור כחלון נאמרו הדברים הבאים:

"הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את לבנו עם עבירות כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים, משמעות הדבר היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך". 

ב ע"פ 6755/09 ארז אלמוג  נקבעו שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות:

"האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".